KU.BE, גיר על הרצפה ופרגמטיות כעיצוב מרחב ציבורי
כדי שמרחב ציבורי יהיה נעים לכולם הוא חייב להכיל גם את מה שלא תמיד נעים.
המדינה המאושרת הבינה שסובלנות היא פרקטיקה של תכנון ואדריכלות, לא עיקרון מוסרי.
בסוף השבוע האחרון עמדנו בתור למרכז הקהילתי KU.BE בפרדריקסברג שבקופנהגן. מזג האוויר היה אפור, ולא היינו היחידים שחשבו להגיע לכאן ביום ראשון עם הילדים. התור היה ארוך במיוחד, והכניסה התנהלה בשיטת «אחד יוצא, אחד נכנס».
סביבנו ילדים חסרי סבלנות מתרוצצים, נתלים על עגלות ומציירים בגירים על הרצפה, מטיחים אותם זה בזה, ואנחנו מרוצים שאדם ריי עדיין שומר על העגלה.
«קולטת את הסצנה הדנית?», נדב הפנה את תשומת ליבי.
מה כל כך «דני» פה? אפשר לחשוב, הדנים לא המציאו את הקלאס.
אבל נדב צדק. זו הייתה הפרגמטיות.
עקרון מנחה של העיצוב, האדריכלות, החינוך והמדיניות הדנית.
פרגמטיות היא גישה המתמקדת במה שעובד בפועל, ולא רק ברעיונות, עקרונות או תיאוריות. במקום לשאול «מה נכון באופן אידיאלי?» שואלים «מה יעיל, אפשרי ומקדם את המטרה?».
במקום לנסות לכפות תור מושלם, להתעקש על משמעת נוקשה או להעיר להורים על חוסר הסבלנות של הילדים, מדיניות המרכז הקהילתי היא לתעל את ה«הפרעה» לתוך משחק. הגירים הפכו את התנועה והבלגן של הילדים ללגיטימיים במרחב הציבורי: הם יצרו מסגרת שתוחמת את האנרגיה של הילדים ומאפשרת לה להתקיים בלי להפריע לסדר הכללי.
זו אינה רק גישה חינוכית, אלא גישה חברתית שלפיה התנהגויות שנתפסות כ«הפרעה» הן חלק בלתי נפרד מהחיים. במקום להילחם בהן או לנסות להעלים אותן, כדאי לתכנן את הזרימה שלהן.
אפשר לראות זאת בבירור בכמה מקומות בעיר. ממש ליד מתקני השעשועים של הילדים, אפשר למצוא פינות ישיבה שתוכננו ועוצבו במיוחד ל«התנהגות לא נורמטיבית» – עבור שיכורים או מכורים לסמים. הספסלים ממוקמים בצורה מעגלית וחצי־סגורה, עם גידור נמוך וצמחייה שמפרידה אותם מהרחוב הראשי, ואפילו מבנה קטן להתחמם בו ולהוריד שורה.
במקום שהאנשים הללו ישבו על מדרגות של חנות או על ספסל בודד באמצע המדרכה ויחסמו את המעבר, הם יושבים ב«כיס» המיועד להם. זה מאפשר להם פרטיות וחברה, ומונע מהם להפוך למכשול פיזי או חברתי לשאר העיר. אותה תפיסה עומדת גם מאחורי אזורים המוקדשים לגרפיטי ולבני נוער – דווקא בתוך עיר שהיא יצירת מופת אדריכלית תמצאו אזורים שכמו יועדו להשחתה.
הגישה הפרגמטית הזו הופכת את החברה הדנית לחברה מתוכננת. היא משחררת את דנמרק מהוויכוח על איך העולם צריך להיראות, ומהמאבק הבלתי פוסק לחנך את הזולת, ובעיקר מהאשליה שכולנו יכולים להתנהג לפי תבנית אחת.
בני נוער, ילדים, שיכורים, מתמודדי נפש והורים צעירים שלא ישנו שנתיים, מזכירים לי שרוב בני האדם לא יכולים «To Behave», ושחברה מתוכננת צריכה להקצות להם מקום במרחב.
את המילה «מקום» יש לקרוא כאן כמעט כלשונה (ולא בפרשנות פרדס חנה). היא מתייחסת למטרים רבועים, לאדריכלות, לעיצוב, לחוקים ולחפצים.
כדי שהמרחב יהיה באמת נעים לכולם, הוא חייב להשאיר מקום גם למה שלא תמיד נעים.