גם בדנמרק שולחים ילדים חולים לגן: על אימהות, שיפוטיות והאישי הוא הפוליטי

"לפני כמה ימים נזפתי באמא שלי שתוכניות אפשר פשוט לתכנן, ולא צריך לחכות לעזרתו של השם בכל דבר. כנראה שלשם יש אוזן קשבת במיוחד כשמישהו מזלזל בכישורי הניהול שלו, כי הוא החליט להרים לי הפקה. זה התחיל בזה שהטיסה של אמא לארץ נדחתה, והגיע לשיא בהחלטה אומללה לשלוח אותו לגן בכל זאת (אוי לבושות 🤦‍♀️), כי היינו חייבים להתארגן לנסיעות שלנו. אני אמורה להגיע עם אדם לשבוע במחנה הנשים ב-Fømo.

ב-14:00 הגיע הטלפון: הילד נרדם וקרס באמצע סיפור. הצוות נכנס לפאניקה, הניח שזה אנפילקסיס (כי יש לו אלרגיה ברקע), תקע לו אפיפן והזמין אמבולנס. נשבעת שראיתי את זה מגיע – הצוות הוא צוות קייטנה לא מורגל (ואגב, עדיף מיליון פעם מזרק אחד מיותר מאשר פעם אחת פחות מדי).

‎מכאן מצאתי את עצמי בבית חולים, ומשם המשכנו בשרשרת מוניות עד למלמו בשבדיה כדי לאסוף את הקראוון שאני אמורה לצאת איתו לפמו. הגענו ב-17:30. הקראוון שם, אבל האיש עם המפתחות נעלם. הילד שוב עם חום, בלי מים, מוניות, חזרה הביתה.

‎ב-06:00 בבוקר הילד קם מחרחר כמו מנוע דיזל ישן. שיחה למוקד, ריצה לבית חולים, בדיקת ריאות, ובשעה טובה – אנטיביוטיקה. הבוקר לפחות הצלחנו להביא את הקראוון, והוא עומד פה ומחכה שהילד יחלים כדי שנוכל לצאת."

הטקסט הזה פורסם בסטורי שלי בעוד האירוע מתגלגל. כלומר, הפעוט החולה שלי נרדם עליי בספה, ואני – במקום להיות האישה בקראוון בדרך למחנה הנשים הפמיניסטי ב-Fømo – הייתי האישה האומללה שגוללת בסלון, עם פעוט רותח מחום ובינג' של פו הדוב.

לקראת הערב נחתה אצלי בפרטי התגובה הזו:

‎"מה שווה כל הפוזה על קופנהגן (שכמעט קניתי דרך אגב) אם בסוף את מתנהגת כמו ישראלית הכי טיפוסית שיש ושולחת ילד חולה עם חום לגן. וואלה מקומך בג'ימבורי באור יהודה. אנתרופולוגית או לא."

תחושת הבושה והכעס על זה ששלחנו את אדם לגן באותו בוקר היו שם ממילא, מבעבעות בתוכי ומכינות תסריט שלם לשיחה הבאה בייעוץ הזוגי. אבל היה לי גם מספיק זמן לחפש בגוגל איפה זה אור יהודה ולנסות להבין למה האישה בחרה דווקא להמליץ לי על הג'ימבורי שלה.

לפעמים אנשים קוראים אותי לא נכון. הם בטוחים שאני כותבת על התרבות הדנית כאילו הדנים עצמם מחזיקים באיזו "תרבות מתורבתת יותר" שכל מה שנשאר לנו בישראל הוא פשוט לאמץ. הקוראים האלה כמובן קוראים את עצמם, לא אותי.