השנים הקריטיות, אשמת הורים וגבריות אחרת בפעוטון

אומרים שהשנים הראשונות הן הכי קריטיות בהתפתחות הילד.

ואין משפט שמפעיל אצלי את בלוטות האשמה מהר יותר.

מחדל חינוכי יומיומי

כל התנהלות יומיומית שלי הופכת למחדל חינוכי. העייפות הנצברת, רגע של חוסר סבלנות, תגובה אימפולסיבית או בהייה בטלפון – כולם נצברים בראש כגזר דין.

כאילו כל חוסר הנוכחות שלי הוא שריטה בלתי הפיכה במה שיקר לי מכל.

בלי שעת איסוף

אבל אז, בסוף יום עבודה, כשאני עולה במדרגות, בנחת שמתאפשרת רק במקום שבו אין «שעת איסוף» והדלת תמיד פתוחה להורים, ועדיין נחמץ לי הלב לגלות שאנחנו האחרונים, אני מתנחמת במחשבה שיש דברים שאנחנו לא יכולים, ואולי לא אמורים, לתת לו לבדנו.

גברים, חמלה, שפה אחרת

כאן, בפעוטון, הוא מוקף בגברים שבחרו במקצוע של חמלה וטיפול. הם שליש מאנשי הצוות בגן שבו יש מבוגר על כל ארבעה קטנטנים.

וכשאני רואה את החיבור ביניהם, אני מרשה לעצמי ללחוש תשובה להגמדון האשמה הפטפטן שבראשי:

אולי הוא יצליח לגדול חופשי מאותו «שריון» שקוף וכבד שחונק כל כך הרבה גברים שהכרתי?

אולי תיצרב בו הידיעה, עמוק בבטון הרך של הנפש, שרגישות ורכות לא סותרות את הגבריות שלו, אלא בונות אותה?

אולי חוץ מדנית, הוא לומד כאן שפה נוספת — שפה של גבריות אחרת?

ואולי… אולי… זו אחת המתנות החשובות שאני יכולה לתת לו?