מבחנים בדנמרק מול אוקספורד: פילוסופיה אחרת של למידה

יודעים איך נראים מבחנים באוקספורד? יום המבחן מגיע, הסטודנטים לובשים גלימות וכובעים, נכנסים לאולם ענק ומתיישבים ליד שולחן עתיק שמיועד להם בלבד. מולם מונח דף אחד. השעון מתחיל לתקתק, והם נדרשים לכתוב חיבור לשאלה שמופיעה לפניהם. כדי לעמוד בזה הם צריכים לזכור ציטוטים ומראי מקום בעל פה. איך הם עושים את זה? אין לי מושג. החוויה נחסכה לי. בדיוק התחילה המגפה, ודנמרק נראתה לי הרבה יותר מושכת מהקירות העתיקים של אוקספורד. שלחתי מייל: תודה על ההצעה, לא תודה.

אבל הסיבה שבאוקספורד ממשיכים עם השיטת בחינה המגוחכת הזו היא כיוון שמסורות לא שוברים שם באוקספורד.

בקופנהגן מבחנים אחרת

הסמסטר בקופנהגן התחיל, והמרצים דיברו על המבחן שנגיש בסוף הקורס. המשימה הוקרנה על הלוח, ואני בהתחלה לא לגמרי הבנתי. לאט לאט התבהרה לי השיטה. בדנמרק כמעט שאין מבחנים במובן שהכרתי כל חיי. אין את הטקס המוזר שבו צריך לשנן חומר ולהקיא אותו על הדף במשך שלוש שעות תוך כדי אכילת שוקולד פרה ואימון של רצפת האגן בהתאפקות. כאן יש שני סוגים של בחינות: בעל פה, שבהן יושבים מול שני בוחנים ומשוחחים על החומר, או בכתב — כלומר כתיבה של ממש.

בכל קורס נדרשנו לבחור מקרה, לנתח אותו וליישם עליו את מה שלמדנו בכיתה. כך מצאתי את עצמי כותבת בכל אחד מששת הקורסים סוג של עבודה סמינריונית קטנה.

לא שינון — שימוש בידע

כשסיפרתי לחברים דנים על שיטת הבחינות בישראל הם הזדעזעו. כאן, הם הסבירו, בודקים לא אם אתה יודע לשנן, אלא אם אתה יודע להשתמש בחומר שלמדת. אם תדע להחזיר אותו לציבור שמימן את הלימודים שלך. אם תדע לכתוב ממנו טקסט. אם תדע לעבוד עם אחרים, להסביר, לשאול, לתקשר. הרי זה מה שקורה בעולם שאחרי התואר.

אני יודעת מה אתם חושבים. היום עם הצ׳ט הכל קל יותר וכתיבת חיבור דורשת כמה דקות. נכון לשיטה הדנית הזאת יש אתגר רציני. אבל האמת היא שלא המרצה היה זה שרציתי להרשים, אלא היו הסטודנטים שסביבי, ועליהם יהיה הרבה יותר קשה לעבוד.

פידבק מעמיתים ועבודה קבוצתית

במהלך הסמסטר הציעו לנו לקבל פידבק אישי על העבודה שלנו. ממי? מסטודנטים אחרים בקבוצה שאליה שובצנו. המרצים קראו את העבודות, אבל נתנו פידבק קולקטיבי בלבד. כך ישבתי, קראתי חיבורים של אחרים, נתתי להם הערות וקיבלתי בחזרה. המרצה הקדיש את החלק האחרון של השיעור לומר לכולנו מה אנחנו עושים טוב ומה צריך לשפר. מי עשה מה? האם הוא מתכוון אלי? אין דרך לדעת.

וזה עדיין לא הסוף. חלק מהקורסים דרשו גם מטלה קבוצתית, שנכתבת יחד עם הקבוצה שחילקו לנו מראש ובאקראיות. ארבעה או חמישה סטודנטים. היינו צריכים לחלק משימות, ליישר קו בין פרספקטיבות שונות, לקרוא כמות לא הגיונית של חומר, לראיין נחקרים, ולהקליד יחד טקסט אחד קוהרנטי.

דיפלומטיה דנית ושיחה אחת

אני, שגדלתי בישראל, רגילה לדיונים שבהם כולם נכנסים זה לדברי זו, ושבשולחן של חמישה אנשים מתפתחות שלוש שיחות במקביל. הייתי צריכה ללמוד לעצור, לחכות, ולספור בלב עד שלוש מהרגע שמישהו סיים לדבר לפני שאני אומרת את מה שיש לי להגיד. למדתי להגיד בנימוס: סליחה, אופס, תמשיכי. למדתי דיפלומטיה דנית: במקום להגיד למישהו «מה זה הערמת שטויות שכתבת פה», להגיד: «זה נפלא שאת זוכרת לרשום את כל ההפניות». הדנים מיומנים בפרקטיקות דיפלומטיות מגיל צעיר. אתם מבינים, הם מתרגלים דיפלומטיה ועבודת צוות מגיל גן ועד האוניברסיטה. ואת התוצאות רואים בין שכנים, ברחוב, בבתי קפה, בטלוויזיה, ובטח ובטח בפוליטיקה הדנית.

אתם תמצאו כאן שולחנות של יותר מעשרה חברים שכולם שותפים לשיחה אחת שמתנהלת וכולם פעילים בה בצורה שווה.

קואליציות רחבות

בפוליטיקה וגם במקומות עבודה, לא תראו כאן קואליציות קטנות שתלויות בחסדיו של אדם אחד. הדנים מבינים, בבשרם, שהחלטות שהתקבלו בהסכמות קטנות מדי לא מחזיקות מעמד. לכן הם שואפים לקואליציות רחבות ולקונצנזוס. זה לוקח יותר זמן, אבל מייצר תוצאות יציבות ואנשים שמרגישים שהקשיבו להם.

החברה שלנו תהיה מה שנתרגל אותה להיות. לא מה שנגיד לה שוב ושוב להיות.