סכום־אפס מול סכום־חיובי: איך עיצוב מרחב משפיע על התנהגות חברתית

עיצוב הוא חוזה חברתי.

הסוד לשינוי חברתי בישראל הוא לא «העלאת מודעות».

אלה אדריכלות שלוקחת את האדם החברתי בחשבון.

אדריכלות שמייצרת מרחב שבו ההתנהגות האדיבה היא המשתלמת ביותר.

הסופר: חמש שקלים וקופה אחת

בביקור האחרון בארץ, עמדתי בסופר מול שורת עגלות שדרשו מטבע של חמש שקלים. כמי שהגיעה הרגע מחו״ל, לא היה לי שקל. איש אחד הסכים לעסקה: אני אעביר לו חמש שקלים בביט, והוא ייתן לי את העגלה שלו.

הגעתי לקופה היחידה שפעלה. איש אחד השתמש במדף הקופה כ«עגלה» האישית שלו – הוא רץ הלוך ושוב בזמן שתור ענק נדחק מאחוריו. הרוחות התלהטו. «רדי מהארץ, את ושכמותך», הוא הטיח בי. האישה מאחוריי לחשה: «אל תתייחסי, זה מהסוג של הפושעים».

בזמן שהוא שלף כרטיס דביט אחרי כרטיס כדי לגרד את סכום הקנייה, הבנתי: לאיש הזה לא היו חמש שקלים להוציא עגלה.

קל להגיד «זה הישראלי המכוער» ולהניח שאנחנו פתיתי שלג של מוסריות בים של גועל.

(יש משהו ישראלי להפליא בעצם המחשבה שאנחנו נעלים יותר מהסביבה שלנו.)

אבל כאנתרופולוגית בדנמרק, אני מציעה להניח רגע לנרקיסיזם הישראלי ולבחון את הסיטואציה מכיוון אחר.

הדנים לא מלאכים

האם הדנים מלאכים? ממש לא.

אני פה שישה חורפים והרשו לי לעדכן – מדובר באנשים עם דם ויקינגי שיודעים אכזריות מה היא.

השאלה: איך בונים מרחב

ההבדל בין דנמרק לישראל טמון בשאלה אחת:

איך יוצרים מרחבים שבהם הבחירה האגואיסטית ביותר של הפרט עומדת בהלימה אחת עם טובת הכלל?

סכום אפס מול סכום חיובי

המרחב הציבורי בישראל בנוי כמשחק סכום אפס.

זהו מצב שבו הרווח שלי חייב לבוא על חשבון ההפסד שלך. תחשבו על עוגה: אם אקח ממנה פרוסה גדולה, לכם יישאר פחות. אם אני אעמוד בנוח בתור, לך לא יהיה מקום; אם ארכב על המדרכה כדי לא להסתכן בכביש, אסכן אותך כהולך רגל.

אנחנו נלחמים על משאבים מוגבלים – מקום, זמן, ביטחון – וזה מה שהופך אותנו לאגרסיביים.