Tryghed: המעקה ברמזור, אלכסון ומה הדנים מתכוונים כשהם אומרים ביטחה
איך קרה שהדנים כל כך מאושרים, ומה הסוד מאחורי הדמוקרטיה היציבה בעולם?
תארו לעצמכם שאתם רוכבים על אופניים בעיר, מגיעים לרמזור אדום ארוך, ובדיוק כשאתם מתכוונים להתאמץ כדי לשמור על שיוויון משקל או להוריד רגל לכביש, אתם מגלים שם מעקה קטן, בגובה המדויק, שנועד רק כדי שתוכלו להניח עליו את הרגל או להישען עליו ביד ולנוח לרגע.
המעקה הזה הוא לא סתם אביזר בטיחות שנועד למנוע אסון. הוא עדות פיזית לכך שמישהו רצה שיהיה לכם נעים, צפוי ובטוח. התחושה הזו היא הלב של מה שהדנים מכנים Tryghed.
במאמר ב־אלכסון הפסיכולוגית רותי אהרוני נילסן צוללת לעומק המושג הזה — למשמעות הרגשית והחברתית שלו.
ביטחה מול ביטחון
לפי אהרוני, התרגום המדויק ביותר ל־Tryghed הוא «ביטחה» – להבדיל מ־«ביטחון» (Security), שבשפה שלנו מתקשר מיד להיעדר איום צבאי או פיזי.
אז מה זו בעצם «ביטחה»?
אהרוני מפרקת את התחושה ומסבירה: זו התחושה העמוקה שאנחנו רצויים, אהובים ומוגנים, ממש כמו תינוק ישן בזרועות אמו. זהו מצב שבו הגוף והנפש רגועים מספיק כדי לעשות את הדברים שבאמת חשובים בחיים: ליצור קשרים חיוביים, ללמוד, להתלהב ולהתרפא.
איפה «ביטחה» משגשגת
לפי אהרוני, «ביטחה» משגשגת במקום שבו:
- כללי המשחק ידועים: סביבה עקבית שבה אנחנו יודעים למה לצפות (ומה לא יקרה).
- השינויים הדרגתיים: אין זעזועים פתאומיים; הכל מתנהל בקצב שמאפשר הסתגלות.
- יש על מי לסמוך: סביבה אנושית שמתייחסת אלינו בכבוד, בחמלה ובעקביות.
אחריות משותפת
לפי אהרוני, הדנים מלמדים אותנו שהאחריות ליצירת מרחב שמעורר תחושת «ביטחה» היא אחריות משותפת. היא מתקיימת משום שכל הנוכחים בסביבה חווים אותה ומושפעים ממנה. האחריות הזו מונחת על כתפיהם של רשויות ואדריכלים, אבל לא פחות מכך גם על כל אחד ואחת מאיתנו, מהמבוגרים ועד הילדים.
Tryghed ו«כיף»: שני מצפנים
נדמה לי ש־Tryghed נוכח בתרבות הדנית באותה עוצמה שבה המושג «כיף» נוכח בתרבות הישראלית. השפה היא המצפן התחושתי שלנו: דרכה אנחנו מגדירים חוויה מסוימת, נותנים לה שם, ומסמנים אותה כיעד לשאוף אליו או כמשהו שיש להימנע ממנו.
בדנמרק, ה«ביטחה» מכוונת את חוויות החיים לעבר מה שנתפס בעיניהם כ«אושר»; בישראל, דרך ה«כיף» החוויה החברתית מקבלת לעיתים את אותה פונקציה — משמעות, מדידה ויעד. שני עמים, שני מילים, אותו סוג של מצפן תרבותי.