רצפת העץ בנמל קסטרופ: מעשה של אמון

להניח רצפת עץ בשדה תעופה בינלאומי הוא אקט שגובל בחוסר אחריות לוגיסטי. עץ הוא חומר חי. הוא נשחק, רגיש ללחות ופגיע למזוודות.

בשדה התעופה קסטרופ בדנמרק הבחירה הזו היא הצהרת כוונות.

בעולם שבו שדות תעופה מעוצבים כדי לנהל תנועת נוסעים כמו בפסי ייצור מנוכרים של בטון ושיש, קסטרופ תוכנן כדי להוריד דופק.

האדריכלות הזאת אומרת «ברוכים הבאים הביתה». לא דרך שלט, אלא דרך חוויה חומרית שנספגת בגוף.

Tillid מתחת לרגליים

ברגע שכף הרגל נוחתת על העץ, מתחיל לפעול מנגנון ה-Tillid: האמון ההדדי בין המדינה הדנית לאזרחיה. זו מערכת יחסים רומנטית, כמעט עיוורת, המניחה שהחלטות הממשלה, המיסים והפרוצדורות באמת משרתים אותך. מקום שבו מפגש עם שוטר מעלה את רמות האוקסיטוצין (מעניין לבדוק באמת). מדינה שמחוקקת חוקים לא במחשבה על האזרח הרמאי אלא מתוך הנחה שאזרחיה אנשים ישרים.

חללים שאין בהם מה להסתיר

לא משרדים בירוקרטיים מתפרקים עם קירות מתקלפים וכיסאות בד מרוטים, ולא חללים מנקרי עיניים בסגנון הייטק יוקרתי. אלא חללים נקיים, פשוטים ומוארים.

התאורה שוטפת ומגיעה לכל פינה. בדנמרק, שבה בתים פרטיים ובתי קפה מוארים לרוב באור מועט וממוקד, הניגוד הזה יוצר מסר ברור: אין לנו מה להסתיר.

מדובר באדריכלות הומניסטית: פשוטה, חמה, בקנה מידה אנושי. היא נועדה לגרום לך להרגיש שווה, ולדמיין שהמדינה לא «מעליך» ככוח עליון ולא «מתחתיך» כמערכת כושלת, אלא פשוט לצידך.

אמון לא נבנה בסיסמאות או בשלטי ענק. הוא מחלחל דרך הרגליים, על רצפת עץ שמתעקשת להישאר חמה וחשופה גם במקום הכי עמוס בעולם.