שלוש שנים בלי קוד: סוכנים, אתר וגוף המתכנת
שלוש שנים לא כתבתי קוד.
בזמן הזה הגוף שלי עסק בדברים אחרים: היריון קשה, חופשת לידה נצחית של שנה כמנהג המקומיים, ושנה ומשהו של מרדף סיזיפי אחרי הדוקטורט המדויק – כתיבת מאמרים, פרסומים ואפליקיישנס שלא נגמרים.
כל אלו השאירו שמונה שנות ניסיון בפיתוח עמוק בתוך המגירה.
השבוע: Field Notes & Finds באוויר
השבוע החלטתי ש־Field Notes & Finds צריך אתר משלו.
פתחתי את הצ׳ט, סיפרתי שאני מתכנתת שלא נגעה בקוד שנים, וביקשתי יישור קו על טכנולוגיות עכשוויות. תוך שעתיים האתר היה באוויר. כולל דיפלוימנט וסטייג׳ינג.
הקוד רץ על המסך ואני אפילו לא טורחת לקרוא אותו. עבודה של חודש הסתיימה בכמה שעות של ניהול Agents, פירוק למשימות, יציקת תוכן ותכנון חוויית משתמש.
תוך זמן קצר האתר גם התמלא בתוכן, עם Agents שמעדכנים את המידע פנימה. יש דאטה בייס או אין? זה יהיה קל לתחזוקה או לא? למי אכפת.
התזה: מתכנתים דרך הגוף
התזה שלי בתואר השני באנתרופולוגיה רפואית באוניברסיטת קופנהגן עסקה במתכנתים. החלטתי לחקור מתכנתים כמו שאנתרופולוגים חוקרים מדיטציה, תפילה ותקשורת — דרך הגוף.
כמתכנתת בעצמי, יכולתי להציב את הגוף כנקודת המוצא למחקר.
עזבתי את קופנהגן ויצאתי לעבודת שדה של כמה חודשים בתל אביב. ראיינתי עשרות מתכנתים. נכנסתי למשרדים ולחללי עבודה, אבל גם לבתים, כדי לראות איך תכנות דורש יכולת ספיגה (Absorption) ושימוש אינטנסיבי בדמיון, כדי להחזיק בראש עולם שלם של יחסים ופעולות.
גיליתי שהמתכנת לוקח את העולם שהוא בונה החוצה מהמסך. לשירותים, לטיול בשדרה, למקלחת, למיטה. הוא עוזב את המקלדת, אבל הראש הקודח ממשיך לפתור בעיות, משוטט בתוך עולם קסום ובודד שהוא בנה לגמרי לבדו. הוא מפרק, מרכיב, והולך במסדרונות של קוד שרק הוא מכיר ורק הוא מבין.
היום
והנה אני היום, כותבת קוד דרך ה־AI, מפרקת בעיות עבור המכונה ומנחשת מה אולי התפספס, אבל אפילו לא טורחת להציץ באותיות הצבעוניות שפעם היו לי בית.
בימים אלו אני חלק מצוות אנתרופולוגים שכותב ספר על התמכרות לטכנולוגיה, ואני אמונה על הפרק שעוסק בהתמכרות לתכנות. ההתנסות הזו גורמת לי לתהות:
האם אותה אינטימיות ממכרת עם הקוד נקברה לעולמים?
קישור לאתר החדש בתגובות או לינק בביו; אל תכעסו על הבאגים — זה אתם יודעים מי עשה.