ההיגיון של ה־Fællesskabet

באולם הקונצרטים של גני טיבולי נחגג השבוע אירוע המישלן השנתי. רגע השיא נרשם כשמסעדת "קאדו" (Kadeau) זכתה בשלושה כוכבים. השף ניקולאי נורגארד עלה לבמה מופתע, עמד שם נטול כריזמה, וגמגם למיקרופון: "זה הכול הצוות. אני אולי הפנים… אבל זה הצוות".

הנאום הספונטני הזה מבטא את אחד האינסטינקטים החברתיים העמוקים בדנמרק. ברגע השיא של חייו המקצועיים, נורגארד הפנה את הזרקור אל היחידה החשובה ביותר בתרבות שלו: הקולקטיב השותף, ה-Fællesskabet.

עבורנו, הישראלים, המראה הזה מעורר תחושה מורכבת. החברה הישראלית צמחה מתוך שורשים קולקטיביים של ערבות הדדית, אך בעשורים האחרונים היא נעה בחוזקה אל עבר אינדיווידואליזם ותחרותיות, תהליך שמתחיל ברגע שהילדים שלנו נולדים. בעוד שבעשורים הקודמים חיפשנו לילדים שמות עבריים מהתנ"ך שהדגישו את החיבור שלנו זה לזה, היום אנחנו מחפשים עבורם שם ייחודי, כזה שיסמן כבר מההתחלה מסלול אישי של נבדלות.

החברה הדנית מתחילה לגמרי הפוך. שמות ילדים נבחרים מתוך רשימת שמות סגורה, וחלומה המתוק של כל אמא דנית הוא לגדל ילד שישתלב היטב בחברה.

יום אחד הגעתי לאסוף את אדם מוקדם מהרגיל, בדיוק כשקבוצת פעוטות התארגנה ליציאה לחצר בגשם. הגננת ישבה איתם על הרצפה בסבלנות, אפשרה להם להתמודד באופן עצמאי עם חליפות הסערה, ופנתה לאחד הילדים: "לוקאס, הרגל של רסמוס נתקעה במגף. אתה יכול לעזור לו?"

ההיגיון של הFællesskabet ממשיך גם עם ההורים בגינת המשחקים. הצעצועים הפרטיים בארגז החול מתערבבים בין כל הילדים, ורק כשהמשפחה קמה ללכת מתגלה למי היו שייכים הדלי, המשאית או המעדר הקטן. ילד שלא חולק צעצוע, ילדה שלוקחת אותו, תור שמתארך ליד הנדנדה, דחיפה קטנה ליד המגלשה, כל אלה לא נתפסים כהפרעות למשחק.

הם, רבותיי, המשחק.

גינת המשחקים היא לא מרחב שנועד ללמד ילדים לטפס הכי גבוה, להיות הכי מהירים במגלשה. היא מרחב שבו הילדים לומדים להיות ביחד.

הדנים מתרגלים את זה לאורך כל חייהם. בבתי הספר ובאוניברסיטאות, הלמידה ואפילו המבחנים נעשים בקבוצות. במקומות העבודה נשמרת היררכיה שטוחה, וההחלטות מתקבלות בקונסנזוס. אפילו בקורות חיים דניים, הסעיפים המוערכים ביותר מתרכזים בתרומה של המועמד לצוות.

הנאום המגומגם של השף על הבמה מרגש כי הוא מזכיר לנו מה אנחנו מאבדים כשאנחנו מנסים לגדל כל ילד כסיפור חד-פעמי. דווקא האוכל הכי ייחודי, מדויק ובלתי ניתן לחיקוי, נולד מתוך קולקטיב: מתוך יחידים שהסכימו להיות חלק ממשהו גדול יותר מעצמם.