Zero-Sum vs. Positive-Sum: How Space Design Shapes Social Behavior
עיצוב הוא חוזה חברתי.
הסוד לשינוי חברתי בישראל הוא לא «העלאת מודעות».
אלה אדריכלות שלוקחת את האדם החברתי בחשבון.
אדריכלות שמייצרת מרחב שבו ההתנהגות האדיבה היא המשתלמת ביותר.
הסופר: חמש שקלים וקופה אחת
בביקור האחרון בארץ, עמדתי בסופר מול שורת עגלות שדרשו מטבע של חמש שקלים. כמי שהגיעה הרגע מחו״ל, לא היה לי שקל. איש אחד הסכים לעסקה: אני אעביר לו חמש שקלים בביט, והוא ייתן לי את העגלה שלו.
הגעתי לקופה היחידה שפעלה. איש אחד השתמש במדף הקופה כ«עגלה» האישית שלו – הוא רץ הלוך ושוב בזמן שתור ענק נדחק מאחוריו. הרוחות התלהטו. «רדי מהארץ, את ושכמותך», הוא הטיח בי. האישה מאחוריי לחשה: «אל תתייחסי, זה מהסוג של הפושעים».
בזמן שהוא שלף כרטיס דביט אחרי כרטיס כדי לגרד את סכום הקנייה, הבנתי: לאיש הזה לא היו חמש שקלים להוציא עגלה.
קל להגיד «זה הישראלי המכוער» ולהניח שאנחנו פתיתי שלג של מוסריות בים של גועל.
(יש משהו ישראלי להפליא בעצם המחשבה שאנחנו נעלים יותר מהסביבה שלנו.)
אבל כאנתרופולוגית בדנמרק, אני מציעה להניח רגע לנרקיסיזם הישראלי ולבחון את הסיטואציה מכיוון אחר.
הדנים לא מלאכים
האם הדנים מלאכים? ממש לא.
אני פה שישה חורפים והרשו לי לעדכן – מדובר באנשים עם דם ויקינגי שיודעים אכזריות מה היא.
השאלה: איך בונים מרחב
ההבדל בין דנמרק לישראל טמון בשאלה אחת:
איך יוצרים מרחבים שבהם הבחירה האגואיסטית ביותר של הפרט עומדת בהלימה אחת עם טובת הכלל?
סכום אפס מול סכום חיובי
המרחב הציבורי בישראל בנוי כמשחק סכום אפס.
זהו מצב שבו הרווח שלי חייב לבוא על חשבון ההפסד שלך. תחשבו על עוגה: אם אקח ממנה פרוסה גדולה, לכם יישאר פחות. אם אני אעמוד בנוח בתור, לך לא יהיה מקום; אם ארכב על המדרכה כדי לא להסתכן בכביש, אסכן אותך כהולך רגל.
אנחנו נלחמים על משאבים מוגבלים – מקום, זמן, ביטחון – וזה מה שהופך אותנו לאגרסיביים.
נותר בידנו הכלי המתיש ביותר: «העלאת מודעות». שלטים, הרצאות, סדנות, ויכוחים.
וכשכולנו כל כך מודעים לכל בעיה חברתית, אנחנו נעשים עצבניים, דעתניים, מאשימים וחרדים.
ובעיקר פחות פרגמטיים.
בדנמרק, המודל הוא «משחק סכום חיובי». זה נקרא Architectural Nudging – דחיפה אדריכלית. התשתית מתוכננת כך שהרווח שלי הוא גם הרווח שלך.
המריבות בסופר בישראל הן כשל תכנוני. חמש השקלים של העגלה חוסכים לסופר עובדים, אבל מייצרים סכסוך במרחב. וכשאין מספיק קופות ואין מקום לעגלות ענק, אנשים נאלצים להילחם על פיסת רצפה.
בסופר דני, המעברים רחבים, התורים בנויים להכיל בני אדם עם עגלות, ויש מרווח נשימה.
שבילי אופניים
אותו הדבר עם שבילי אופניים.
בארץ צובעים פס ירוק על המדרכה כדי «להעלות מודעות». בדנמרק, השביל נמצא במפלס נפרד וחלק, והמדרכה מרוצפת באבנים שמרעידות את הרכיבה. הוויקינג האגואיסט נוסע בשביל האופניים לא כי הוא «נחמד», אלא כי הוא לא פראייר – זה פשוט הנתיב הכי משתלם.
עיצוב הוא חוזה חברתי.
מה שהמרחב דורש
ההבדל בין ישראל לדנמרק אינו בטיב האנשים, אלא במה שהמרחב דורש מהם.
בישראל, המרחב דורש ממך להיות דרוכה, עירנית ולהילחם על מקומך.
בדנמרק, העיצוב משחרר ממך את נטל הבחירה «להיות נחמד». האדריכלות שלה מציבה אותך בתוך מציאות פיזית שבה האדיבות היא הנתיב הקל, המשתלם וההגיוני ביותר.