קרמיקה דנית וינטג׳: נוקומורי והתשוקה היפנית

לפני כמה שבועות הגעתי ליריד יד־שנייה לכבוד הכריסמס. בין המקומיים, בלטו נשים וגברים יפנים, סורקים את הדוכנים, מרימים ספל בשתי ידיים, הופכים צלחת וממששים את הגלזורה. הסוחרים במקום סיפרו לי שמכולות שלמות יוצאות מכאן ישר לטוקיו.

אחת האובססיות היפניות שבלטו לי היא הקרמיקה של המעצב הדני ינס קוויסטגארד (Jens Quistgaard). זה לא מובן מאליו. היפנים הם הרי צרכנים פטריוטים; "להיות יפני" זה בדרך כלל לאכול ולצרוך יפני. העיצובים של קוויסטגארד נראים לעיתים כמו ממצאים ארכיאולוגיים שעברו ליטוש מודרניסטי: מזכירים כלי נשק ויקינגיים, ספינות, או כתב עתיק חרוט באבן. חריצים, קווים, מעוינים. אז מה פתאום העיצוב הסקנדינבי הזה כבש אותם?

האיש ששינה את ארוחת הערב באמריקה

הפסל והצורף הדני קוויסטגארד היה האיש ששינה את האופן שבו אמריקה אוכלת ארוחת ערב. בשנות ה-50 הוא טען ש"החיים קצרים מדי בשביל לפחד לשבור צלחת", ויצא למרד נגד הפורצלן המהודר והסכו"ם הכסוף והכבד. הוא שבר את ההפרדה בין המטבח לסלון, תכנן סירים יפים שאפשר להניח ישר על השולחן, יצר סכום המשלב עץ ופלדת אל-חלד, ופמוטים שמרגישים כמו מדורה קטנה שמקרבת בין הסועדים. הוא לימד דור שלם באמריקה שהשולחן לא צריך להיראות כמו ארמון אירופאי כדי להיות אסתטי. התפיסה הקז'ואלית הזאת נראית לנו היום טריוויאלית, אבל היא חלק מהחזון החברתי של אמן שלא עזב את דנמרק מעולם.

אבל בעוד האמריקאים התאהבו בפרקטיקה, היפנים מצאו בו שותף רוחני והתאהבו בסדרת הקרמיקה שלו עבור Kronjyden ובהמשך Bing & Grøndahl. הם מכנים את העיצובים שלו "נוקוּמוֹרי" (חמימות).

נוסטלגיה מדומיינת ותרבות Zakka

עבור יפן הסופר-מודרנית והלחוצה, הכלים האלה מייצגים סוג של "נוסטלגיה מדומיינת" לחיים איטיים וטבעיים יותר. זה מתחבר לתרבות ה-Zakka היפנית – חפצים קטנים עם נשמה שמשפרים את החיים. קוויסטגארד נחשב ל"מלך ה-Zakka" הנורדי; הוא מייצג את החלום על חיים בכפר סקנדינבי, רחוק מהניאון של טוקיו.

סיפור על חושים

זהו סיפור על חושים. במערב, אנחנו כמעט ולא נוגעים בצלחת בזמן האוכל. ביפן, הסועד מרים את הקערה אל פיו. לכן, המשקל והמרקם קריטיים לחוויית האכילה. הכלים של קוויסטגארד – למרות שיוצרו בייצור המוני – מרגישים כמו עבודת יד; החריצים והמעוינים החרוטים בחומר יוצרים עומק טקטילי שמורגש בכף היד. הגלזורה שלהם "בולעת אור" ולא מחזירה אותו, מה שיוצר אווירה שמתאימה בדיוק לתאורה העמומה בבתים יפניים מסורתיים.

ייחוס תרבותי, טעות וזהות

אבל יש כאן עוד נקודה קריטית שמאפשרת את החיבור הזה: רבים ביפן נוהגים לייחס (בטעות) את המוטיבים של קוויסטגארד – כמו דוגמאות העלים או פרחי השזיף (בסדרת Azur) – להשראה יפנית ישירה ולסמלי עונות השנה החשובים להם. הטעות הזו חשובה, כי היא שומרת על הזהות היפנית. היא מאפשרת להם לאמץ את העיצוב הזר בלי להרגיש "זרים". ברגע שהם מזהים בכלי משהו שנראה להם "משלהם", הוא הופך לחלק לגיטימי מהתרבות המקומית ולא נתפס כפלישה מערבית.

היום, גם לאחר מותו, הוא ממשיך לחבר בין עולמות בלי לשים לב. העיצובים שלו מצליחים, בזכות צניעות רבה, לפלוש למרחבים ולהיטמע בהם כאילו מעולם לא היו זרים.