The Statue in Ørstedsparken: Reflexivity and a Feminist Mirage

כשעברתי לקופנהגן, הפסל הזה ב־Ørstedsparken הפך לסימן הדרך האהוב עלי בעיר. הגעתי מישראל, מקום שבו המאבק היומיומי על שוויון מגדרי נוכח בכל צומת, ודנמרק נגלתה אלי כסוג של גן עדן פמיניסטי.

חשבתי לעצמי שאולי הדנים מנסים, באמצעות הפסל של הגבר שמחזיק תינוק בחיבוק כזה, להפגין ולהנכיח את האידיאל הזה במרחב שלהם.

1886: לא מה שחשבתי

אבל הפסל הזה בכלל הוצב כאן ב־1886. הוא מתאר את סילנוס המיתולוגי מחבק את דיוניסוס התינוק. הוא הוצב בתקופה שבה חומות קופנהגן הופלו ובמקומן הוקמו הפארקים הציבוריים הראשונים. קארל יאקובסן, שתרם אותו, האמין שצריך להנגיש את האמנות לעם.

בכלל לא ראיתי את קופנהגן. הברונזה העתיקה הזאת הייתה בכלל מראה לעצמי ולאידיאליזציה שעשיתי לדנמרק בשנה הראשונה שלי כאן.

רפלקסיביות

לפי האנתרופולוגיה המודרנית, אין לנו גישה ישירה למציאות. אנחנו לא פוגשים את ה«דבר כשלעצמו», אלא מתבוננים בו תמיד דרך המשקפיים של העבר, התרבות והשפה שלנו.

הידע האנתרופולוגי הוא תוצר של מפגש. על החוקרת להיות ערה לא רק לסביבתה, אלא גם לתדר הפנימי שלה: לאותן הטיות ותרבות שהיא נושאת, לתחושות הפיזיות ולמחשבות שצפות בה. זו יכולת לראות את העולם ובו־זמנית לראות את עצמך פוגשת אותו.

השיטה הזו נקראת רפלקסיביות (Reflexivity).

היא הרבה יותר מכלי מחקר; היא מצב תודעתי שמשחרר אותנו, ולו לרגע, מהאובססיה להגיע ל«אמת אובייקטיבית» אחת. היא מזמינה אותנו להרפות מהצורך לשפוט את העולם סביבנו, ובמקום זאת – פשוט להתבונן בעצמנו פוגשים אותו.