The Dining Table: Design as a Director of Social Dynamics
גדלתי בבית ״מזרחי״ כפי שקוראים לנו האשכנזים. בבית הזה ניצב שולחן אוכל מלבני, כבד, ארוך ורחב. הוא היה עשוי עץ, אבל כמעט שלא ראיתי אותו.
רוב הזמן הוא הסתתר מתחת למפה גדולה, צובר ערימות של תיקים, שקיות ודואר, בזמן שאנחנו הצטופפנו לאכול על דלפק השיש במטבח.
בערבי שישי וחג המפה הצבעונית הוחלפה בלבנה, ותחת אורו של שנדליר חסר רחמים – התיישבנו סביבו.
השולחן פשט את תפקידו כיחידת אחסון והפך לזירת סטטוס.
לשולחן ההוא היה «ראש». שם ישב, כפי שניחשתם, אבא. אני, הבכורה מבין ארבע ילדים, זכיתי לשבת לצדו – סידור שעורר מלחמה שקטות עם אחי הצעיר יותר, שבסוף «זכה בכתר» כשהוריי התגרשו.
אמא ישבה על הכיסא האסטרטגי: הכי קרוב למטבח, דרוכה לזינוק.
כשעברתי לגור לבד, השארתי את פינת האוכל מאחור. המשקע שהיא הותירה בי הוליד הימנעות.
ארוחות נאכלו איפשהו בין הספה למרפסת, עם קנקן תה ושאריות קססה.
במקרה הטוב היה אי עם כיסאות בר. במקרה הפחות – שולחן קטן, רעוע, צמוד לקיר, קבור תחת סיכומי לימודים.
ואז עברתי לדנמרק.
השוק התרבותי הראשון
השוק התרבותי הראשון שלי נרשם בדירת ה-Airbnb שנחתנו אליה. זו הייתה דירה של רווק בן שלושים. בתוך חלל קטן של שני חדרים, ניצב בגאון שולחן אוכל ענק לשמונה אנשים.
אם הלב של הבית הישראלי הוא הספה, עבור הדנים הוא, ללא ספק, שולחן האוכל.
מדי יום, בין שש לשבע בערב, הכל עוצר בממלכה הצפונית. משפחות, זוגות, סטודנטים במעונות, שותפים לדירה. כולם יושבים לאכול יחד.
עיצוב כהזמנה חברתית
בישראל אנחנו נוטים לתפוס עיצוב כעניין של אסתטיקה. אנחנו מחפשים אדריכל עם «טעם טוב», מוטרדים מהצבע של הקיר או מהיעילות של המטבח.
אבל מעצב הוא במאי של ההתנהגויות: העיצוב הוא הזמנה לדינמיקה חברתית מסוימת, ובידו הכוח להשפיע ישירות על איכות החיים ועל האינטראקציה עם האנשים הקרובים אלינו ביותר.
Hygge, אור וצורה
פינת האוכל הדנית היא האי שבו מתרחש ה-Hygge: אותה תחושת נינוחות שמקדשת שוויון והיעדר היררכיה.
התאורה הדנית מייצרת «איים». המנורה תלויה נמוך, ממוקדת אך ורק בשולחן, ויוצרת חלל שבו רואים בבירור רק את מי שיושב מולנו.
המנורות הן מלאכת פיסול שנועדה «לאלף» את האור. הן בנויות משכבות שמסתירות את הנורה ומפיצות אור רך ומלטף, מבלי לסנוור.
האור המפוסל מייצר את אותה אווירה של שיחות עומק אל תוך הלילה – העיצוב הזה בעצם «מכריח» את היושבים להיכנס למצב נפשי של קרבה, בתוך בועה שבה כל מה שמחוץ לשולחן נעלם.
מבנה השולחן משלים את המשימה. הוא לרוב עגול או צר, מבטל את ה«ראש» ומאפשר קשר עין רציף.
בשולחנות המוארכים לרוב תמצאו בקצוות השולחן את הילדים, ובראש השולחן כיסא תינוק שמשלב את הפעוט בגובה העיניים של המבוגרים.
יש הרבה דברים שאשמור איתי מבית הוריי, אבל את הקידוש והדג המרוקאי שלי – אני מעדיפה לאכול על שולחן עגול.