Knowledge as an Operating System: How Denmark Funds Higher Education
כשהגשתי מועמדות לתואר שני באנתרופולוגיה באוניברסיטת קופנהגן, אמרו לי שהתוכנית אקסקלוסיבית ושמעטים מאוד מתקבלים.
האמת? זה נשמע לי מוזר.
בישראל, אף אחד לא מדבר על «אקסקלוסיביות» במדעי החברה. תביאי פסיכומטרי סביר מינוס ואת בפנים.
אבל אחרי שעברתי לדנמרק הבנתי משהו שלא גדלתי עליו:
כאן אנשים באמת עובדים במה שהם למדו.
אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות עובדים כחוקרי משתמשים ומובילי מחקר בחברות מוצר, הייטק, תרופות ובתי חולים, ועד Maersk ולגו.
פילוסופים שעובדים בחברות AI בתור יועצים לאתיקה.
מדעני מדינה שמנהלים פרויקטים בממשלה.
זה היה לי כמעט לא נתפס.
כשכתבתי את התזה שלי על מתכנתים בישראל, הייתי צריכה להסביר לדנים שמדעני מחשב הם לא מתכנתים.
הם מאוד נדהמו מזה.
בישראל זה אפילו לא נתפס כבעיה.
כולנו יודעים שאוניברסיטה והעולם האמיתי כמעט לא מדברים אחד עם השני.
יום אחד נכנסתי לסילבוס של תואר ראשון במדעי המחשב בקופנהגן.
במקום אינפי, חדו״א ולינארית (שנלמדו רק בתואר שני), הופיעו קורסים כמו UX, פיתוח אתרים, מבני נתונים, תכנות עם פרויקט אמיתי.
זה כמעט הצחיק אותי.
פתאום היה ברור שהכשרה אקדמית יכולה להיות רלוונטית ולא רק הוכחה לכך שאת יכולה לשרוד שלוש שנים של מתמטיקה טהורה.
ואז מגיע החלק שישראלים לא מאמינים כשאני אומרת:
הסטודנטים בדנמרק מקבלים משכורת מהמדינה על כך שהם לומדים.
וזה לא כי הם «מסכנים».
זה כי המדינה הדנית לא פראיירית.
היא משקיעה כי היא מצפה לקבל בחזרה.
לא ברוח. לא בערכים.
אלא בכוח אדם אמיתי שמניע את המשק.
מודל הטקסימטר
מאחורי הרעיון הזה עומד מודל מימון שנקרא «טקסימטר».
המימון לאוניברסיטאות קשור ישירות לשאלה האם הסטודנטים מצליחים ומהר משתלבים בשוק העבודה.
אם הבוגרים מוצאים עבודה במה שלמדו, המוסד מקבל יותר כסף.
אם לא, הוא מקבל פחות.
במילים פשוטות:
האוניברסיטה צריכה להצדיק את עצמה.
לא במחקר תיאורטי בלבד, אלא בתרומה אמיתית לציבור.
זה מייצר תמריץ ברור:
להגדיל מקומות בתחומים שנחוצים לכלכלה,
לצמצם בתחומים שפחות,
ולבנות תוכניות שמקרבות את הבוגרים לעולם העבודה ולא משאירות אותם עם ידע שלא מתחבר לשום מקום.
ברור שיש לזה מחיר.
האקדמיה מאבדת חלק מהחופש שלה.
לא תמצאו כאן את אותה רדיקליות אינטלקטואלית שיש באנגליה או בארצות הברית.
לפעמים האוניברסיטאות כאן דומות למפעלים לייצור ידע יישומי.
אבל לצד המחיר, יש גם דבר שלא הכרתי קודם:
ידע ממדעי החברה שמשרת את הציבור באופן ישיר.
מחקרים שנעשים בשיתוף פעולה עם בתי חולים, משרדי ממשלה, חברות גדולות.
הזמנות להשתתף במחקרים שמטרתם לשפר מערכות חברתיות אמיתיות.
בדנמרק הידע לא נשאר במגדל השן.
הוא חוזר לשטח.
הוא משנה מדיניות.
הוא מייצר איטרציות ושיפור מתמיד.
וזה אולי הדבר שהכי הדהים אותי:
המדינה הדנית לא «מצליחה» כי יש לה חוקים חכמים.
היא מצליחה כי היא לומדת כל הזמן.
היא מתייחסת לידע כאל מערכת הפעלה, לא כקישוט אקדמי.
ככה נראית השכלה גבוהה כשהיא חלק ממדינה שחושבת קדימה.
כשהיא לא רק «ללמוד לשם ללמוד», אלא חלק ממנגנון גדול יותר של חוכמה ציבורית ושל אחריות.
בתמונה: בית קפה פלודן במרכז קופנהגן, צמוד לאוניברסיטה. הוא מעוצב כמו ספרייה עתיקה ושורץ בסטודנטים שמגיעים אליו ללמוד. ההייליט הוא שמתוך בית הקפה אפשר לקלוט את הרשת של האוניברסיטה ולקבל גישה חופשית לחומר אקדמי שבדרך כלל חסום מאחורי פייוול.
הוגה מול כיף
כשלמדתי כאן באוניברסיטה, סטודנטים דנים — נאיביים קצת — היו מתנצלים בפני על חוצפתם של הדנים האחרים להתגאות בכך שרק אצלם יש Hygge.
לא הבנתי על מה יש להתנצל. רק אצלם יש הוגה? כלומר: אנחנו נבין על מה מדובר, אנחנו יודעים קאוזינס מה הוא, אבל הוגה הוא מדד ההצלחה של סיטואציות חברתיות.
בסוף אירוע יגידו כמה הוגלי הוא היה; הם יספרו על הסעודה ההוגלית שהם ביקרו בה ועל המלון ההוגלי בתאילנד. באתרי טיולים כולם מדרגים בתי מלון, מסעדות, מועדונים לפי רמת ההוגליות שלהם.
אבל אז זה הכה בי. פתאום שמעתי את עצמי — לא מצליחה לאמץ את המשפט הזה «היה הוגלי» — ובמקום, במין פרץ נכונות לאשר את המפגש בינינו, אני מחבקת את חברתי לשלום, ובאינסטינקט אומרת לה «היה כיף».
האם «הכיף» הוא המקבילה ל«הוגה» הדני? כלומר, לא במהות — הם שונים — אלא בתפקיד: שניהם מדדים להצלחה של סיטואציה חברתית?
וזה מהותי. כי ההוגה והכיף כל כך שונים זה מזה, ושמים ציפיות שונות לחלוטין על היומיום שלנו.
ההוגה הוא סביב תחושה של אינטימיות, בטחון והגנה. הוא לא דרמטי ולא מתיימר. בכיף, נדמה לי, תמיד מתחבאת הרפתקאה. באירועים הוגלים יהיו רק חברים ומשפחה מהמעגל הקרוב והאינטימי; קשה להתקבל כאורחת לאירוע דני הוגלי. כל זר עלול להפר את הקרבה וההוגליות, והדנים לא פעם מואשמים בשנאת זרים ממש בגלל זה. קשה להיות זר במקום שבו יש מקום רק לקרובים ביותר. כיף, כך נדמה לי, הוא גדול ומזמין: זרים, חברים רחוקים, מביאים עניין והם כמעט הכרחיים לחוויית כיף מוצלחת.
בהוגה כולם מנסים לשמור על אווירה נינוחה ולהימנע מקונפליקטים. תוכלו במעגל של עשרה אנשים שבהם אדם אחד לא קריזמטי במיוחד מדבר וכולם מקשיבים לו. כשהוא מסיים עוברת שנייה, ומישהו עונה לו והקשב של כולם עובר הלאה.
הכיף הישראלי דורש הומור וכריזמה. הוא דורש צבעוניות שתחזיק את המרחב ופלפליות מתוחכמת: הומור בקול קולות, פתיחות ודאחקות. גם במעגל של ארבעה אנשים סביר שיתנהלו שתי שיחות זו בתוך זו; חילופי הדברים מהירים, אם לא דורסניים, עד הפואנטה. הוויכוח הוא כמעט הכרחי כדי להפגין חשיבה ושכלתנות.