A Café in Copenhagen: Persian, Protests, and Who Gets Heard in Public
בשבוע שעבר עבדתי מבית קפה בקופנהגן, הלפטופ פתוח לפניי ורחש מכונת החלב ברקע. שתי נשים ותינוקת התיישבו בשולחן שלצידי והעבירו אותה מיד ליד, מהאם אל הסבתא, בכוריאוגרפיה הטבעית והמדויקת של מי ששייכות זו לזו.
היא הייתה כולה לחיים ואור, מחייכת אל העולם, וכל כך הזכירה לי את אדם, עד שהעיניים שלי שוב ושוב זלגו מן המסך אליה.
«אַזיזַם,» (מותק) אמרתי כשפתאום הבחנתי שהשיחה ביניהן מתנהלת בפרסית. ויתרתי על הגינונים לטובת סקרנות: «מה שלומכן?» שאלתי, מתכוונת לכל מה שקורה בגל המחאות באיראן.
הסבתא ברחה לדנמרק לפני כמה עשורים, הבת שלה כבר נולדה כאן, והתינוקת שעל ברכיה היא כבר דור שני מחוץ למולדת.
«יש לנו משפחה שם ואנחנו דואגות,» אמרה הבת, שהייתה בערך בגילי.
«גדלתי פה. בית ספר דני, חברים דנים, בעל דני. אני מדברת דנית טוב יותר מפרסית, אבל אני לא מרגישה דנית. אני משתגעת מהם. במשך שבועות, כשהמשטר רצח וטבח באנשים, הדנים שתקו. זה לא התיישב עם הנרטיב הפרו־פלסטיני שלהם, ואפילו בחדשות כמעט לא דיברו על זה. אם זה היה על עזה או על ישראל, זה כבר היה בעמוד הראשון.
החברים הדנים שלי לא מבינים כלום. כשאני מנסה להסביר מהו המשטר הזה באמת הם קוראים לי איסלאמופובית. הדנים לוקחים את הדמוקרטיה כמובן מאליו. הם כבר איבדו את היכולת לדמיין עולם בלי חופש.»
שתיקה שמוכרת
מה שהיא אמרה נשמע לי מוכר עד כאב. הכרתי היטב את השתיקה הזאת בחוגי השמאל, שבה הסבל הישראלי פשוט אינו נכנס למסגרת המוסרית של השיחה. בשבועות שאחרי השביעי באוקטובר מצאתי את עצמי מחפשת אצל קולגות, סטודנטים שלמדו איתי, מרצים שלימדו אותי ואנשים שהערצתי אפילו רמז קטן לגינוי. גללתי פרופילים בחיפוש אחר משהו להיאחז בו. כלום. כל העיניים היו על עזה, וכל השאר הפך לשטח עיוור.
באותם שבועות לא השתחררתי מהטלפון. שיתפתי באובססיה עדויות וסרטונים מישראל בכל קבוצה ובכל מרחב שבו הייתי, כאילו אם רק אראה עוד סרטון או עוד עדות מישהו סוף־סוף יראה. אבל ככל ששיתפתי יותר כך נדחיתי יותר. לא משום שלא היה להם מה לומר. להפך. הם דיברו הרבה על כאב, על אמפתיה, על צדק, רק לא על שלנו.
פרופילים של איראנים בהגירה נראים כבר שבועות אותו דבר: עוד שיתוף ועוד אחד, עוד ניסיון להגיע למישהו, עוד ניסיון לעורר תגובה, כאילו אם רק ימשיכו לפרסם יופיע סוף־סוף אדם שישאל בפשטות: אז מה שלומך?
«אנחנו אוהבים את ביבי»
הסבתא הנהנה, מקפיצה את התינוקת ומשתעשעת איתה.
«אנחנו אוהבים את ביבי, שתדעי לך,» אמרה, ואז שאלה: «כמה זמן את פה? את גרה פה?»
«זאת השנה השישית,» עניתי.
היא עיקמה את הפרצוף, והרגשתי שאני מאכזבת אותה.
«תחזרי לישראל. שם הכי טוב. אין כמו בישראל. זה המקום הכי טוב בעולם.»
רק כשהן קמו הבנתי כמה רועשות היינו. לא הנמכנו את קולנו אפילו פעם אחת, וכמעט היה נדמה כאילו מבלי לומר זאת במפורש ביקשנו שכל בית הקפה יהיה עד לדברים שנאמרו בין השולחנות שלנו.
מרחב ציבורי וקול אחד
המרחב הציבורי בקופנהגן הפך למקום שבו רק עמדה אחת יכולה להישמע בלי השלכות, וסיסמה אחת נחשבת לגיטימית: «פלסטין מהנהר ועד הים». הנרטיב הקולוניאליסטי הפלסטיני, שלפיו לישראל אין זכות קיום, מרחף בעיר כמו זמזום קבוע: בפוסטרים, בתכשיטים, בדגלים מחלונות, בכאפיות ובאבטיחים, בכותרות העיתונים, במסעדות ובמרחבי התרבות.
כמובן שלא כל הדנים חושבים כך, אבל במרחב הציבורי נשמע בעיקר קול אחד, משום שרק עמדה אחת יכולה להופיע בו בלי לשלם מחיר חברתי ולעיתים גם פיזי. שרשראות מגן דוד נדחפות מתחת לחולצות, וכל הרבים שמחזיקים בדעה אחרת חיים בארון.
בתוך האקלים הזה, עדותם של איראנים החיים בדנמרק לאחר שנמלטו ממשטר הדיכוי כמעט ואינה תופסת מקום בשיחה הציבורית. מנגד, השייכות החברתית של ישראלים ויהודים בחוגי השמאל הצעירים של קופנהגן היא, במקרה הטוב, על תנאי. אנחנו לא מושתקים כמו האיראנים; אנחנו מסומנים. כרטיס הכניסה ללגיטימיות חברתית הוא קומון גראונד אחד בלבד: שנאת ישראל. עלייך להיות «היהודיה הטובה», זו שמאמצת את שפת הקולוניאליזם והג׳נוסייד. אבל ברגע שאת מסרבת לעשות זאת, הנוכחות שלך נתפסת כהפרעה לקונצנזוס הדני, לאותה שלווה ציבורית של Hygge שמתקיימת כל עוד איש אינו מערער אותה.
כשישראלים ואיראנים נפגשים
כאשר ישראלים ואיראנים פוגשים זה את זה בגלוי באותו מרחב, הכישוף פוקע. הגזלייטינג של מלחמת התודעה מאבד מעט מאחיזתו, מאזן הכוחות משתנה, ופתאום אפשר לדבר בקול רם, אפילו להעז לאהוב את נתניהו.
המשמעות של המפגש הזה היא פתיחה הדדית של מרחב: האיראנים מאפשרים לישראלים וליהודים להרחיב את טווח הדעות שמותר להם להחזיק בהן (עד כדי תמיכה גלויה בנתניהו) ולהכריז מחדש על חופש המחשבה שלנו, ואילו הישראלים מאפשרים לעדותם ולמציאות חייהם להיכנס סוף־סוף לשיחה.
אתמול שוב
אתמול, אגב, שוב נתקלתי בהן בבית הקפה. הפעם התחבקנו חיבוק גדול של שמחה. לזכרו של אתם יודעים מי.