נורוז 2026 בקופנהגן: איראן, ישראל ומרחב משותף ברחוב
בסוף השבוע הקרוב, כשהיום והלילה יתאזנו בנקודת השוויון האביבית, העם האיראני יחגוג את הנורוז – ראש השנה הפרסי. זהו חג בן אלפי שנים, ששורשיו עמוקים יותר מהאסלאם הקיצוני שמנסה למחוק אותו מאז 1979. עבור האיראנים, החג שהמשטר מנסה לפסול כ«פגאני» ופרימיטיבי הפך לסמל של התנגדות: למען חופש נשים, למען שוויון, ונגד קולוניאליזם דתי.
ביום שבת, ה־21 במרץ, תתקיים בקופנהגן הפגנת הענק של הגולה האיראנית. אם תסתכלו על הקהל, תראו מחזה שגורם למערב להתבלבל: דגלי האריה והשמש ההיסטוריים של איראן מונפים לצד דגלי ישראל.
האנשים האלה גדלו בצל מנופים שעליהם נתלו מתנגדי משטר. הם חוו על בשרם את האימה שבחשיפת שיער או באהבה אסורה. הם גם התחנכו במערכת שכפתה עליהם לצרוח «מוות לישראל» מדי בוקר ולהתעמק בתיאוריות קונספירציה אנטישמיות כחלק מתוכנית הלימודים.
הם ראו את המניפולציה מבפנים, ולכן הם הראשונים לזהות את הפרופגנדה של הרפובליקה האיסלאמית ברשתות החברתיות ובתקשורת במערב. בזמן שאירופה בולעת בשקיקה נרטיבים של לוחמה פסיכולוגית, האיראנים בגולה חושפים את השקר. עבורם, הקשר בין המשטר שמדכא אותם לבין השנאה לישראלים וליהודים בעולם המערבי והערבי ברור כמו צבע השמיים.
בקופנהגן של 2026, הזהות היהודית והישראלית נדחקת עמוק לארון. הנפת דגל ישראל במרחב הציבורי מהווה סכנה מיידית לחייך. ובעוד שילדי דנמרק לומדים בבתי ספר פתוחים ללא גדרות, הילדים היהודים הם היחידים שמוקפים בחומות גבוהות. אך החומות והביטחון הפיזי הם רק קצה הקרחון.
מאז השבעה באוקטובר, הקהילה היהודית והישראלית חווה «החרמה השקטה». ככל שהסביבה נחשבת ל«נאורה» ופרוגרסיבית יותר, כך גובר הסיכוי להוקעה חברתית. דנים צעירים התומכים בזכות הקיום של ישראל מתקשים למצוא זוגיות, בעוד שסמלים של אינתיפאדה הם האקססורי הלוהט ביותר בעיר.
הטרגדיה האמיתית היא הקהילה האיראנית. בין אם הגיעו לדנמרק כסטודנטים ואנשי מקצוע המחפשים עתיד, ובין אם כפליטים שברחו על נפשם – כולם חוו משטר שרודף אנשים בגלל נטייתם המינית, סירוב לעטות חיג׳אב או דרישה לחופש. כעת, כשהם מרימים את קולם בעולם החופשי נגד הדיכוי שהם מכירים היטב, השמאל הפרוגרסיבי בדנמרק מתייג אותם כ«איסלאמופובים». האנשים הללו, שהקריבו כל כך הרבה כדי לחיות על פי ערכים ליברליים, מוצאים את עצמם מודרים בדיוק מאותם מעגלים שהיו אמורים להיות הראשונים לחבק אותם.
האיראנים בדנמרק לא מפחדים לאבד חברים והם לא מפחדים להניף את דגל ישראל. המחיר של חיים בארון גבוה בהרבה מנידוי חברתי. הם יודעים ששחרור איראן הוא המפתח לשחרור המזרח התיכון כולו – מהטרור, מהעיוורון המחשבתי ומאימת «סיפורה של שפחה» שנכפתה על תשעים מיליון איש. הם מזהים בחוויה היהודית והישראלית משהו מוכר: את הפחד, את הבידוד, ואת הצורך להגן על עצם הזכות להתקיים.
ההפגנה הזו היא לכן גם הזמנה: לעמוד יחד, בגלוי, בלי פחד.
אני מחכה ליום שבו תשעים מיליון האנשים החכמים והאמיצים האלה יצטרפו רשמית לעולם החופשי. עד שזה יקרה, הנוכחות שלנו לצדם בשבת היא הכרה בשותפות הגורל שלנו.