פֶלסגור: איך קופנהגן עיצבה קהילה לתוך המציאות
אין מצב שאני אגור בדירה בלי מרפסת!!!!
ככה כמעט שוויתרנו על הדירה היפה עם החלונות הדרומיים.
אבל המתווך חייך ואמר: בואו תראו את ה־Fællesgård.
עלינו לקומה החמישית.
הוא פתח דלת צדדית, ופתאום… נרניה על הגג.
חממת זכוכית. מטבח חוץ משותף. עצי פרי. פופים, פינות ישיבה. גינת תבלינים.
גן עדן נסתר ששמור רק לדיירים.
בקופנהגן כמעט לכל בלוק בניינים יש חצר משותפת.
ממסדרונות העכברושים למשאב
אבל זה לא תמיד היה ככה. בעצם, עד שנות ה־70, החצרות האחוריות של קופנהגן כונו «מסדרונות העכברושים». אלו היו אזורים צפופים, חשוכים, מסריחים ומוזנחים, מלאים בצריפים, בתי מלאכה רועשים וחדרי שירותים שחצצו בין הבניינים ומנעו כניסת אור ואוויר.
ואז קופנהגן עשתה מהפכה.
אדריכלים ומתכננים, ביניהם יאן גהל, טענו שבני אדם לא בנויים למצבים של «פרטי לגמרי» מול «ציבורי לגמרי». אנחנו צריכים את האמצע. גהל טען שכאשר יש שטחים «חצי־פרטיים», אנשים שוהים יותר זמן בחוץ. השהיה הזאת ליד אחרים קבועים יוצרת «קשרים חלשים» בין השכנים. הם לא חברים טובים או משפחה, אבל הם הרבה יותר מזרים מוחלטים.
הוא ראה בחצרות האלה שטח הפקר קסום והציע לעירייה להפוך את החצרות האלה ממטרד — למשאב.
הם הרסו את הצריפים, איחדו שטחים וחיברו את החצרות.
וכשהמרחב השתנה, גם החברה השתנתה.
קהילה חושית, אמון ומה שמשתלם לעירייה
מחקרים עירוניים הראו:
- חצרות משותפות מפיגות בדידות.
- מגבירות תחושת ביטחון.
- יוצרות קשרים חלשים אבל יציבים בין שכנים.
- מעלות אמון חברתי.
- מחזקות סולידריות.
החצרות המשותפות יוצרות קהילה חושית (Sensory Community). זו קהילה שלא נשענת רק על אינטראקציות, אלא על אווירה שנבנית דרך החושים, דרך היותנו במרחב משותף אבל אינטימי, שמוכר לכולנו בתחושות שהוא מייצר. אור, ריח, נדנדה חורקת.
וזה!!! חברים!!! אחד הגורמים שדנמרק מדורגת שוב ושוב בצמרת המדינות עם רמת האמון החברתי הגבוה בעולם.
זה לא עניין תרבותי, זה עניין אדריכלי!
העירייה גם לא תמימה.
זה משתלם לה:
- פחות פשיעה.
- פחות בדידות ופחות תחלואה.
- פחות הצפות בגלל גינות שמנקזות מים.
- ויותר משפחות שנשארות בעיר ומשלמות מסים.
אני, אוביאסלי, ויתרתי בקלות על מרפסת.
אז אולי דיי עם ההרצאות, העלאת מודעות ו«פעילויות קהילתיות» ויותר תכנון עירוני שמייצר קהילה בפועל?