כשהמדינה מעצבת דת: האמונה הפרגמטית של דנמרק

את חג המולד והשנה החדשה בילינו בהארד קור של דנמרק. התארחנו אצל משפחה דנית בקצה של הקצה של הפרברים ביוטלנד.

הגענו בצהריים, בדיוק למיסה החגיגית של כריסמס בכנסייה המקומית. אנשים הלכו לקראתנו וצעקו שאין מקום. טוב, אנחנו ישראלים. קצת צפיפות לא מפחידה אותנו.

זה היה מוזר לראות את דנמרק החילונית-אתאיסטית שאני מכירה פתאום כל כך דתית. ביום ראשון רגיל הכנסיות כאן ריקות, והשאלה למה צריך אותן בכלל עולה לא מעט.

בערב השנה החדשה הצצנו בזיקוקים מהחלון ומיד הדלקנו טלוויזיה. אני כבר לא בגיל להשתובב בקור הזה, וחוץ מזה הזיקוקים מזכירים לי אתם יודעים מה, אז העדפתי מסך.

הטקס התחיל בנאום של המלך החדש. ומשם עבר, שוב, למיסה חגיגית בכנסייה בקופנהגן.

המצלמה התמקדה באישה. כך לפחות נדמה לי שהיא מזדהה. היא לבשה את בגדי הכומר המסורתיים והקריאה את הדרשה.

אני גרה כאן כבר שש שנים ועדיין לא התרגלתי. לא בגלל שזה מוזר. בגלל שזה כל כך נורמלי.

נשים ברוב בכמורה

בדנמרק, נשים הן הרוב בכמורה. הרוב.

איך זה קרה? לא כי אלוהים התגלה בחלום לבישוף מזוקן.

ב־1948 הפרלמנט הדני, גוף חילוני לגמרי, קבע שלא הגיוני שבמדינה דמוקרטית יהיה מקצוע סגור לנשים. המדינה פשוט כפתה על הדת להתיישר עם המוסר השוויוני שלה. בישוף אחד הסכים להסמיך שלוש נשים לכמורה. ומשם, היסטוריה.

דת כשירות ציבורית

מה שמדהים אותי בדנמרק כל פעם מחדש הוא היכולת הפרגמטית של המדינה והציבור להשתמש בדת, במקום שהדת תשתמש בהם.

השאלה כאן איננה האם אלוהים קיים, אלא איזה שירות הדת נותנת לחברה.

הכומרת איננה נציגת האל עלי אדמות. היא עובדת ציבור. אקדמאית עם תואר שני בתיאולוגיה. התפקיד שלה הוא לחבק, להכיל, לנהל טקסי מעבר, ולהיות שם בשביל הקהילה.

הכנסייה מאפשרת שייכות. ושאלת האמונה, שבדרך כלל עומדת במרכז הנצרות, נדחקת הצידה.

כך אפשר למצוא כאן כומר חילוני שנואם שאין אלוהים, או כומרית שמחתנת זוגות גאים בשם רצון האל.

יהדות, פרשנות, בינאריות

קשה להשוות. היהדות, בוודאי בגרסתה האורתודוקסית, היא דת של חוק והלכה. הנצרות הפרוטסטנטית היא דת של אמונה וחסד. אלו שתי שפות שונות, ושני עולמות תיאולוגיים שקשה לגשר ביניהם.

אבל היהדות היא גם דת של פרשנות. ההלכה תמיד הושפעה מהרעיונות שסביבה, עד שדווקא בארץ הקודש היא כמו קפאה.

ואני, שיש לי חלום סודי ללמוד גמרא, קצת מקנאת בדנים. במקום המתוק שהדת תופסת בחייהם, בעוד הציבור החילוני שאני משתייכת אליו שופך את התינוק עם המים.

מה היה קורה אם הציבור הליברלי, במקום להתעקש להוציא את הדתיים מהישיבות, היה נאבק על מקומו בתוך היהדות, בתוך בתי המדרש ובתי הכנסת?

מה היה קורה אם ההשכלה והדת היו מתחבקות, במקום לדחות זו את זו?

ומה היה קורה אילו לא היינו נתקעים בבינאריות האשכנזית של חילונים מול דתיים, ומפקירים את היהדות כולה לייצוג החרדי והציונות הדתית?