בביקור הבא שלכם בקופנהגן, אני מזמינה אתכם לראות את דנמרק אחרת.

המסע שלי כאנתרופולוגית התחיל כריבאונד באוניברסיטה הפתוחה בשנת 2014. חזרתי אז מסין עם לב שבור, והמחשבה לחזור ללימודי הנדסה נראתה לי עוד יותר קודרת מהגעגועים לסין והמלחמה של אותו קיץ. אנתרופולוגיה נראתה כמו מקום מסתור אידיאלי. דמיינתי את עצמי יוצאת להרפתקה: פוגשת שבטים רחוקים, לומדת על טקסים עתיקים וחוכמות נשכחות, ושוקעת בעולמות שלא דומים לשום דבר שהכרתי. אבל אוי, כמה שטעיתי. הקורס הראשון באנתרופולוגיה לא לקח אותי לעולם אחר. הוא כלא אותי בתוך חדר מראות. הדימוי של האנתרופולוגית המחפשת תרבויות אקזוטיות נשען על מסורות מוקדמות של התחום, ששמו את התרבות המערבית במרכז העולם וראו בה את המדד היחיד לקדמה. בשנות ה־70 התחולל משבר חשיבה שהוביל לביקורת חריפה על הגישה המתנשאת הזו, ששופטת אחרים רק דרך אמות המידה של עצמה. כולנו מסתכלים על העולם מתוך נקודת מבט שמעוצבת על ידי התרבות, ההיסטוריה וחוויות החיים שלנו. לכן, מה שנראה לנו טבעי, מוזר או מובן מאליו, אומר הרבה לא רק על מה שאנחנו מסתכלים עליו, אלא גם עלינו. כאשר האנתרופולוגיה נעשית היטב, היא הופכת לאימון ברפלקסיביות. היא דורשת מהחוקרת להתעכב על מה שנדמה לה מובן מאליו, ולבחון את ההנחות שמעצבות את האופן שבו היא מבינה אחרים ואת עצמה. המפגש עם ה״אחר״ הוא תמיד גם תרגול של היכרות מחודשת עם המוכר. התרגיל הזה, של התבוננות בעצמנו מתבוננים באחר, בזר ובמוזר, גורם לנו להבין שהמבט שלנו על העולם מעולם לא היה ניטרלי. ברגע שמבינים את זה, חומות השיפוטיות מתחילות להיסדק. המפגש עם השונה מפסיק לאיים על מי שאנחנו, והופך להזמנה להרחיב את גבולות המחשבה. זו נקודת מבט שהופכת כל אינטראקציה אנושית למגרש משחקים של גילויים, ומעניקה לנו את החופש לנוע בעולם בגמישות ובסקרנות.