מראה טיק אמצע המאה

עץ הטיק (Tectona grandis) הוא עץ טרופי שגדל בר באופן טבעי רק בארבע מדינות בדרום-מזרח אסיה: בורמה (מיאנמר), תאילנד, לאוס והודו. דנמרק, מדינה קרה ללא יערות טרופיים, החזיקה בקשרים מסחריים היסטוריים וייחודיים עם תאילנד עוד מהמאה ה-19, שם פעלו חברות ספנות דניות. בשנות ה-50 וה-60, כשמעצבים דנים חיפשו חומר שיבטא את רוח "אמצע המאה", הם התאהבו בטיק האסייתי. הסיבה הייתה פרקטית ואסתטית כאחד: לעץ הטיק יש ריכוז טבעי גבוה מאוד של שמן וגומי. תכונה זו מנעה ממנו להתעוות, להירקב או להיסדק במעבר בין יובש ללחות. בנוסף, הוא היה קל יחסית לפיסול ידני, ולאחר שיוף ושמון קל הוא קיבל גוון זהוב-דבשי עמוק עם טקסטורה (Greining) עשירה ששום עץ אירופי לא יכול היה להתחרות בה. חברות כריתה בתאילנד אף נהגו לנסר את העצים ללוחות מותאמים מראש עוד באסיה, כדי להקל על הנגרים בדנמרק. לקראת סוף שנות ה-70, ממשלת תאילנד ומדינות נוספות באסיה הבינו כי יערות הטיק הטבעיים שלהן נכחדים בשל כריתת יתר (Over-harvesting). הן הטילו חוקים נוקשים, אסרו על ייצוא של לוחות עץ גולמיים ודרשו שהייצור יתבצע רק בשטחן על ידי פועלים מקומיים. המחסור בעץ הפך את הטיק לחומר גלם יקר להחריד. המעצבים הדנים, שחרטו על דגלם ייצור רהיטים נגישים לכל פועל, כבר לא יכלו להרשות לעצמם להשתמש בו ועברו להשתמש בעצים מקומיים וזולים יותר כמו אלון, בוק, או פורניר רוזווד דק. בסוף שנות ה-70 השתנו המגמות העיצוביות. הציבור החל להעדף פלסטיק, זכוכית, מתכות ועצים בהירים מאוד (כמו אורן וליבנה שוודי). רשת "איקאה" החלה להתרחב גלובלית והציעה רהיטים זולים וקלים להרכבה עצמית, מה שמוטט את סדנאות הבוטיק הדניות המסורתיות שעבדו עם עץ הטיק הכבד והיקר. המראות הא-סימטריות שנוצרו בשלהי עידן הטיק (שנות ה-70) הן דוגמה מופלאה לטכניקה הנגרית הדנית. מכיוון שעץ הטיק הפך ליקר ונדיר, הנגרים לא יכלו לבזבז אף פיסה ממנו. הצורה הא-סימטרית נועדה פעמים רבות "לזרום" עם הצורה הטבעית של שאריות לוחות העץ הגדולים שנותרו מייצור של שולחנות ומזנונים. הייחוד הגדול של המראות הללו טמון במחברי העץ (Joinery) שלהן: נגרים הדנים כמעט שלא השתמשו במסמרים או ברגים מתכתיים כדי לחבר את חלקי המסגרת, שכן מתכת מחלידה ופוגעת בעץ לאורך זמן. הם יצרו שקע מדויק בעץ אחד בליטה תואמת בעץ השני, וחיברו אותם בלחץ עם דבק חם. בגלל הצורה הא-סימטרית והמעוגלת, הלחץ על מסגרת המראה אינו שווה. הנגרים השתמשו בחיבורי זווית (Mitre joints) מתוחכמים ולעיתים שתלו "טריזי עץ" זעירים (Splines) בגוון כהה יותר בתוך הפינות. טריזים אלו גם חיזקו את החיבור וגם הפכו לאלמנט עיצובי שמדגיש את עבודת היד. בגב המסגרת נחצב חריץ מדרגה מדויק שבו ישבה הזכוכית, כשהיא מוגנת על ידי לוח גב עשוי עץ לבוד (דיקט) או קרטון דחוס, המוחזק בסיכות גמישות או ברגי פליז קטנים. מבנה זה איפשר למראה "לנשום" ולהתרחב בחום וקור מבלי שהזכוכית תישבר.

פרטים