מנורת תלייה מאקריליק - שנות ה-70

בשנות ה70 דנמרק הייתה שקועה בשילוב משכר של אופטימיות טכנולוגית ושאיפות מהפכניות. מצד אחד, ה-Space Age היה בשיאו; האדם כבר צעד על הירח, והתחושה הייתה שהאנושות בדרך לכיבוש הכוכבים. האסתטיקה של התקופה הזו נטשה את הקווים הישרים והנוקשים לטובת צורות אמורפיות, עגולות ו"חלליות" – הכל נראה כמו חלקי חללית או קסדות אסטרונאוטים. המנורה הזו, בצורתה המדורגת והעתידנית, היא התגלמות של אותה הבטחה לעולם חדש ומלבב. במקביל, הרחובות סערו. דור הסטודנטים של 68' הביא איתו משב רוח מרקסיסטי רענן; העיניים הופנו מזרחה, לקומונות בסין ולווייטנאם, והצעירים הדנים חלמו על צדק חברתי ושחרור הפועל. הם נסעו להתנדב בקיבוצים בישראל כדי ללמוד איך נראה שוויון אמיתי, וחזרו לדנמרק עם תשוקה לשנות את המבנה המעמדי. הבחירה באקריל (פלסטיק) עבור המנורה הייתה הצהרה פוליטית וחומרית גם יחד. הפלסטיק נתפס כחומר המודרני האולטימטיבי: הוא אפשר ייצור תעשייתי להמונים, ובניגוד למתכת האטמה, האקריל ידע להעביר את האור דרכו, ליצור הילה רכה ולהפוך את גוף התאורה לפסל זוהר. הוא ניפץ את הבלעדיות של הקריסטל והנחושת האריסטוקרטיים והנגיש אסתטיקה גבוהה לכל בית במדינת הרווחה. הצבע האדום הבוהק משלים את הסיפור הזה בדרמטיות. זהו הומאז' כפול – גם לצבעי הדגל הדני המסורתי וגם לצבעה של המהפכה הסוציאליסטית. דור שלם של אינטלקטואלים בחר להכניס את האדום העז הזה לתוך המרחב הביתי כדי להצהיר שהשינוי מתחיל בסלון. זהו רגע המעבר המרהיב מהמודרניזם הסקנדינבי המאופק והשמרני לפוסט-מודרניזם המשחקי; תקופה שבה המנורה חדלה להיות רק חפץ פונקציונלי והפכה לפריט פופ-ארט נועז וחסר עכבות. מבחינה הנדסית, הצורה המדורגת שלה היא מלאכת מחשבת של תכנון אור דני קלאסי. המבנה בנוי משכבות שנועדו ללכוד את אלומת האור ולפזר אותה ברכות מדויקת כלפי מטה ובצדדים, מה שיוצר "אי" של אינטימיות וחמימות בתוך החלל ומונע סנוור לחלוטין מכל זווית. עם קוטר מרשים של 55 ס"מ, היא לא רק גוף תאורה, אלא נוכחות ממגנטת שמחזיקה את החדר כולו. היא מספרת סיפור על עידן שבו האמינו באמת ובתמים שעיצוב, צבע וחומר יכולים לייצר עולם צודק ומרגש יותר.

פרטים