יאנטלובן מול פולחן המצוינות הישראלי
פולחן המצוינות הישראלי בונה לילדים שלנו קריירה מפוארת, אבל הוא גם זה שמונע מאיתנו לבנות חברה שראוי לחיות בה.
למה רק הזרים מדברים?
בשיעור השלישי באחד הקורסים לתואר שני באנתרופולוגיה רפואית באוניברסיטת קופנהגן, כבר לא יכולתי להתאפק. ניגשתי לחברה לספסל הלימודים ושאלתי אותה: «תגידי, למה רק הזרים משתתפים בשיעור?».
תבינו, זה היה מוזר; הרי כמה דקות קודם חלקנו לקבוצות ועבדנו יחד על המאמרים שקראנו לשיעור. ידעתי שיש להם מה להגיד, ובכל זאת זה היה הסטודנט הצרפתי שהצטרף בזום, אמר שטויות וקיבל את כל הבמה.
יאנטלובן
פרייה חייכה: «יאנטה־לאו (Janteloven)! מה, לא שמעת? אלו עשרה חוקים שנוסחו במקור כסאטירה ספרותית, אבל הם הפכו ל־DNA הדני»:
- אסור לך לחשוב שאתה משהו מיוחד.
- אסור לך לחשוב שאתה טוב כמונו.
- אסור לך לחשוב שאתה חכם יותר מאתנו.
- אסור לך לדמיין את עצמך טוב יותר מאתנו.
- אסור לך לחשוב שאתה יודע יותר מאתנו.
- אסור לך לחשוב שאתה חשוב מאתנו.
- אסור לך לחשוב שאתה טוב בשום דבר.
- אסור לך לצחוק עלינו.
- אסור לך לחשוב שמישהו דואג לך.
- אסור לך לחשוב שאתה יכול ללמד אותנו דבר.
פרייה הסבירה לי: «כולנו יודעים שזה אבסורד, אבל החרדה שמישהו בחדר יחשוב לעצמו «מי הוא בכלל חושב שהוא?» חזקה מאיתנו. אנחנו מנסים להילחם בזה, באמת, אבל זה כמו רפלקס. לפעמים אני מסתכלת עליכם, הזרים, ופשוט מקנאה בחופש שלכם להיות «יותר» בלי להתנצל».
קו הממוצע
פתאום העבודות הקבוצתיות הבלתי פוסקות קיבלו היגיון. בדנמרק, הצטיינות אישית היא עבירה חברתית. המטרה היא לא להבריק כיחיד, אלא להבטיח שכולם יגיעו יחד לקו הממוצע.
לצד כאב הלב שהרגשתי עבור החברים שלי לכיתה, לא יכולתי שלא להביט גם פנימה.
פתית שלג של מצוינות
כתלמידה מצטיינת, «מחוננת», ומי שבוכה מציון 87, זה לא היה רק הלם תרבות. פתאום הבנתי שגם ה«עצמי» שלי, המחשבות והשאיפות שלי, הוא תוצר של חברה.
בתרבות הישראלית, העצמי הוא פרויקט מסחרי: מלטשים אותו, ממתגים אותו, משקיעים בו ומציגים אותו לראווה. איפשהו, מישהו מחכה לאפליקציה שלך, ודמבלדור עוד שנייה יגלה אותך וישלח לך ינשוף מהוגוורטס כדי שתשאירי לכולם אבק.
וזה גרם לי לתהות: מה המחיר ששילמתי בחיי כשהתעקשתי, בכל מחיר, להיות פתית שלג של מצוינות?
הסטודנטים סביבי היו, כמעט כולם, 87. לא היו שם נכשלים, וגם לא מצטיינים. המדינה השנייה הכי מאושרת בעולם הבינה משהו שאנחנו מפספסים:
כשהולכים לבד הולכים מהר, אבל כשהולכים ביחד הולכים רחוק.